חלק 2: איך גרמנו לזה לקרות

אז קיבלנו החלטה שפורשים 30 שנה לפני כולם. אחלה. אבל מפה ועד העלייה למטוס יש עוד דרך ארוכה. הפוסט הזה נכתב ב15 ביולי, 2023 מVols, פרבר של אינסברוק, בה מצאנו את ביתנו הראשון. לפני חמישה ימים יצאנו לדרך, השעה 21:00 בערב ובחוץ השמש רק מתחילה לשקוע. למרפסת הקדמית הקטנה של יחידת הדיור הקטנה של פטריציה יש נוף אל צוקי האלפים המקיפים את אינסברוק. נעים בחוץ. האוויר יבש והטמפרטורה נוחה. אחרי יום של סידורים ובריכה, הילדים נכנסו ממש עכשיו למיטה ואני בחוץ כותב עד שהלילה ירד.

אחרי ימי היציאה מהארץ וההתארגנות הראשונית, היום, כשהילדים עולים שוב ושוב על עוד מגלשת מים, סוף סוף היה לי זמן לבהות קצת בשמיים ולהרהר. נראה שהמעשה שעשינו מתחיל לשקוע. אני מתחיל לחשוב על כל הדרך שעברנו בשנה האחרונה, טרם יציאתנו מהארץ. מצד אחד מפרגן לנו על האומץ. מצד שני, מפחד.

___________________

שנתיים אחורה.

אחרי שקיבלנו את ההחלטה, היה ברור שישנו צעד אחד משמעותי שחייבים לעבור כדי שהכל יהפוך למוחשי והשעון באמת יתחיל לתקתק. הזמנת טיסה לכיוון אחד. תחשבו על זה, כמה פעמים בחיים שלכם הזמנתם כרטיסי טיסה לכיוון אחד? לי לפחות, עד שהזמנו את הכרטיס לאוסטריה לא יצא מעולם. עד שלא מזמינים את הכרטיס, ההחלטה נשארת בגדר החלטה ותו לא. אבל רגע, כדי להזמין טיסה צריכים להחליט על תאריך יציאה. אתם לא מאמינים כמה קשה להחליט על תאריך יציאה. אתם מתחילים לספר לעצמכם סיפורים: בדיוק התחלתי עבודה, בדיוק קיבלתי קידום, גיל צריכה לעלות לכיתה א', ההורים שלך עוברים דירה, מה? נעזוב את ההורים? ומה כולם יגידו? ומה נעשה עם הבית?

והכל נכון. תמיד יש משהו ותמיד יהיה עוד משהו (מזמזם טונה ושלומי סרנגה). אבל אין ברירה, אם באמת רוצים לצאת, צריכים להחליט על תאריך.

___________________

בספטמבר 2020 לירון ילדה תינוק שלישי, אבל לא לנו. לירון השלימה הליך פונדקאות ובשמחה רבה, בעיצומו של עוד סגר בחסות מגפת הקורונה, נולד תינוק בריא וחמוד שלירון החזירה באהבה לזוג הורים מקסימים שציפו ללידה בכיליון עיניים.

מעט זמן לאחר מכן התחלנו לגלגל את רעיון הפרישה ואז לירון החליטה שפונדקאות אחת זה לא מספיק. בישראל יכולה אישה לעבור הליך פונדקאות פעמיים בחייה וזאת טרם הגיעה לגיל 38. אז לירון אמרה: "אני אעשה עוד פונדקאות ואחר כך ניסע".

פה המקום לדבר קצת על מערכת היחסים שלנו. אני יכול לומר שבורכתי באישה שהיא לא פחות מהתגשמות חלום. כל מה שרציתי לעשות או ארצה לעשות בעתיד, לירון אפשרה ואני בטוח שגם תאפשר בעתיד. אין לא. פשוט אין. ואני? גם אני כזה. את רוצה לעשות? לכי תעשי. עם הזמן וביחד, למדנו שלא משנה במה מדובר, ולא משנה כמה האתגר גדול, אנחנו כבר נמצא את הדרך ונגרום לזה לקרות. דעתי היא שמערכת היחסים שלנו מאוזנת. זה אומר שאין פיקים או במילים אחרות, אין דרמה. הכל אצלנו פתוח ומדברים על הכל. לשנינו יש גישה מלאה וחופשית בכל נקודת זמן לטלפון של השני, חשבון הבנק שלנו משותף ואם יש קושי, לא מסתירים. וכשאין מה להסתיר וכשהכל בחוץ, שום דבר לא נאגר בפנים ואין מה שיתפוצץ. מלבד מזל טוב ואולי אולי איזו מסעדה, אנחנו לא מציינים תאריכים ולא קונים מתנות. פשוט כי אנחנו מעדיפים לשמור את הכסף כדי לייצר חוויות ולא בשביל לקנות חפצים מיותרים.

בקיצור, לא היה סיכוי שאני אגיד לא. האמת היא שגם אין סיבה לומר לא. מה זה כבר לחכות עוד שנה כדי שלירון תוכל להעניק אושר אמיתי לעוד זוג שכל מבוקשו הוא ילד אך סיבה כזו או אחרת פשוט לא מאפשרת להם?! וכך נקבע תאריך היציאה המקורי אליו שאפנו: עשינו חשבון של כמה זמן ייקח למצוא זוג לפונדקאות, כמה זמן ייקח התהליך, הוספנו עוד קצת זמן למהמורות אפשריות בדרך והגענו לנובמבר 2022. התהליך התחיל והכרנו זוג מקסים והיה לנו חיבור טוב והכל היה נראה מושלם. אבל מסיבות כאלו ואחרות שלא יפורטו מטעמי שמירה על פרטיות הזוג, לצערנו התהליך הופסק עוד לפני אישור הועדה של משרד הבריאות. היה עצוב. עצוב מאוד.

אז המשכנו בחיים. סוף 2021. הקורונה עוד משתוללת ועם 100 אלף מקרים חיוביים ביום בצרפת, אנחנו על המטוס לפריז. כי עוד מעט כריסטמס וזו התקופה הכי יפה לטיול עירוני וגם די! נמאס להיות סגורים בארץ. באותה תקופה אני קיבלתי צוות חדש של שני עובדים חדשים ולירון השלימה שנה בתפקיד החדש. היינו עסוקים בצורה בלתי רגילה ובמשך כמה חודשים לא התכנסנו לדבר על תאריך עדכני. השגרה ניצחה אותנו. מדי פעם זרקנו לחלל החדר בערב: "נו, מתי עוזבים?!" אבל לא באמת דיברנו על זה. הזמן לא עצר. אני חושב שרק באביב 2022 קיבלנו החלטה. לירון הביאה את כל הגורמים הרלוונטיים בחשבון: ההורים שלי צפויים לעבור דירה באביב 2023, עמית יוכל לסיים את כיתה ב' ולגשת למבחן מחוננים כדי שנהיה בטוחים, ושנינו נוכל להשלים שנתיים בתפקידים החדשים שלנו בעבודה. היעד: יולי 2023. נכון שזה נשמע המון זמן? אז זהו, שלא. השנה הזאת חלפה כהרף עין. תחשבו על זה, יש לנו תאריך שבו החיים שלנו, כפי שהכרנו אותם עד עכשיו, עומדים להסתיים, וחיים חדשים עומדים להתחיל.

אבל מה עם כרטיס טיסה? הרי אמרנו שעד שאין כרטיס טיסה, הכל דיבורים. המחסום אצלנו בהזמנת כרטיסי הטיסה היה לספר בעבודה שאנחנו עוזבים. נשמע פשוט לא? פשוט מודיעים חודש מראש והכל טוב. לא? זה נכון, אבל לא במקרה שלנו. אנחנו לא החלפנו עבודות. אנחנו עוזבים בשביל הכיף. כשעוזבים מקומות עבודה שטוב לנו בהם בשביל הכיף, חשוב היה לנו לוודא שכל הצדדים מרוצים ושלמנהלים שלנו יהיה כמה שיותר זמן למלא את המקומות שלנו. אז החלטנו להודיע לקראת סוף 2022, תקופה שבה מכינים תוכניות עבודה לשנה הבאה. זה גם יאפשר להם לתכנן יותר טוב וגם ייתן להם יותר מחצי שנה להיערך. וכך היה, לקראת סוף 2022 מסרנו הודעה למנהלים שלנו על עזיבתנו הצפויה. הם חשבו שאנחנו משוגעים אבל פרגנו. באותו ערב הזמנתי לנו את כרטיסי הטיסה לוינה ואת הAir B&B בראשון, ממנו אני כותב עכשיו.